על רקע כנס חירום של לשכת עורכי הדין בעקבות פסק הדין בערעור של לבנת פורן והמרכז למימוש זכויות רפואיות, נראה שהתגובות השונות משני צדי המתרס מחמיצות את השאלה המהותית שעולה מבין שורותיו של פסק הדין, והיא מה בעצם תפקידם של עורכי הדין. פסק הדין מהווה הזדמנות טובה לחשיבה מחודשת בנושא.
ביום 14.7.14 התקיים "כנס חירום" של לשכת עורכי הדין בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורה של לבנת פורן והמרכז למימוש זכויות רפואיות. פסק הדין קיבל חלקית את ערעורה של פורן וניסה לשרטט בקווים כלליים את המותר והאסור בעבודתם של המרכזים למימוש זכויות רפואיות, ובעקבות כך נזעקה הלשכה לדון בהשלכות פסק הדין ובדרכי אכיפתו.
עד כה נראה שהתגובות השונות לפסק הדין התמקדו רובן ככולן בשאלה "מי ניצח - פורן או לשכת עורכי הדין?", והשיח סביב פסק הדין נע בין הצגתה של פורן כאבירת חופש העיסוק לבין הצגת הלשכה כלוחמת מלחמתם של עורכי הדין נגד מסיגי גבול המקצוע. התגובות הללו מתייחסות לסוגיית ייחוד מקצוע עריכת הדין כאל משחק סכום אפס, שבו מרכזי מימוש הזכויות שצצים כפטריות אחרי הגשם נוגסים בפרנסתם של עשרות אלפי עורכי הדין בישראל, ועבודתו של כל סקטור באה על חשבון השני.
אלא, שהתגובות השונות משני צדי המתרס מחמיצות את השאלה המהותית שעולה מבין שורותיו של פסק הדין, והיא מה בעצם תפקידם של עורכי הדין. פסק הדין מהווה הזדמנות טובה לחשיבה מחודשת בנושא.
הגישה שנקטה לשכת עורכי הדין בערעור, לפיה רק עורכי דין רשאים לעסוק בסיוע טכני ללקוחות, בעניינים שאינם כרוכים בעיבוד של העובדות, בהפעלת שיקול דעת או בהסתמכות על הדין, נדחתה על-ידי בית המשפט העליון – וטוב שכך, שכן הגישה האמורה הופכת, אולי מבלי משים, את עורכי הדין ל"טכנאי משפט". השופט חשין כבר כתב בזמנו כי עורך הדין אינו טכנאי משפט. כוונתו אז הייתה לכך שעורך הדין מחויב לא רק להתמצא בחוק ובמשפט, אלא גם לנהוג בנאמנות, במסירות ובהתאם לחובותיו האתיות. בהקשר זה חשוב לזכור כי חובות מעין אלו מוטלות על עורכי דין ואינן מוטלות על מרכזי מימוש הזכויות למיניהם. אך מעבר לכך, פן נוסף של ראיית עורכי הדין באופן שגוי כ"טכנאי משפט", הוא התפיסה כי עורכי הדין תפקידם להיות מעין ממלאי טפסים וכותבי בקשות עבור הלקוחות.
מעניין לציין כי בעבר, עד ראשית שנות ה-60, היו בעלי מקצוע שנקראו "כותבי בקשות מוסמכים". כבר אז הבחין הדין בין עבודתם של כותבי הבקשות לעבודתם של עורכי הדין: מחד גיסא, לכותבי בקשות מוסמכים מותר היה לסייע בכתיבת בקשות לרשויות ובמילוי טפסים עבור לקוחותיהם, ובפסק הדין המכונן של בית המשפט העליון בנושא חופש העיסוק משנת 1949 נקבע כי שמורה להם הזכות להמשיך בעבודתם. מאידך גיסא, אסור היה לכותבי הבקשות לבצע פעולות השמורות לעורכי דין, ואלו מהם שערכו חוזים או כתבו כתבי-טענות הורשעו ונענשו. כאשר נחקק חוק לשכת עורכי הדין בשנת 1961, נקבע בו כי מי שקיבלו רישיון כותבי בקשות טרם לכן יוכלו להמשיך לעסוק במתן השירות שסיפקו, על אף ייחוד מקצוע עריכת הדין.
פסק הדין של בית המשפט העליון אמנם אינו מפנה לפסקי הדין בעניין כותבי הבקשות, אך הוא בהחלט מצליח לייצר הבחנה בין מי שאינם עורכי דין ורשאים לבצע פעולות טכניות נטולות שיקול דעת כגון מילוי טפסים, לבין מי שהם עורכי דין ותפקידם הוא אחר. לכן התשובה לשאלה "מי ניצח – פורן או עורכי הדין?", היא גם וגם. פורן ניצחה, כי בית המשפט העליון התיר לה להמשיך בפעילות של מילוי טפסים וניסוח מכתביים טכניים בלבד. עורכי הדין ניצחו, כי פסק הדין מבוסס על התפיסה שתפקידם של עורכי הדין הוא להפעיל שיקול דעת רחב, להתמצא במאטריה משפטית מורכבת, לתת שירות משמעותי ואיכותי שיימנע פגיעה בלקוח, ולהגדיל את הנגישות למערכת המשפט. וזוהי הבשורה של פסק הדין והתפיסה הראויה של תפקידם של עורכי הדין, שבאמת שומרת על כבוד המקצוע וייחודו.